פשתן: גידול עיבוד ואריגה

יש בדים שאנחנו פשוט משתמשות בהם, ויש בדים שאנחנו מרגישות. פשתן הוא מהסוג השני.

תמיד סיקרן אותי איך חומר כל כך טבעי, כמעט גולמי, מצליח להפוך לבד רך, נושם ומלא נוכחות שקטה. ככל שהעמקתי, גיליתי שלא מדובר רק בתהליך טכני, אלא במסע. מסע שמתחיל באדמה, עובר דרך מזג האוויר, הזמן והסבלנות, ומסתיים במגע שמלווה את היומיום שלנו.

אולי זו גם הסיבה שאני מרגישה אליו חיבור אישי. משהו בפשטות שלו, בכנות שלו, בדרך שבה הוא לא ממהר להפוך למשהו אחר. פשוט נשאר נאמן לעצמו.

גידול עיבוד ואריגת בד הפשתן.

בד הפשתן מתחיל את דרכו כצמח פשוט למראה, אך עמוק בתהליך ובמשמעות. ככל שלמדתי להכיר אותו הבנתי עד , כמה הפשטות הזאת מטעה וכמה עומק יש בכל סיב.
זרעי הפשתן נשתלים במרץ (כמו החודש בו נולדתי :) ואולי בגלל זה אני מרגישה אליו חיבור טבעי) ונקצרים לאחר כ 100 ימים סביב יולי- אוגוסט.

אחד הדברים היפים בפשתן הוא הפשטות שבו. הוא גדל כמעט ללא צורך בהשקיה או בהדברה. תנאי הגידול האידיאליים שלו מתקיימים דווקא באזורים קרירים כמו צפון דקוטה בארה"ב. בעבר, במאה ה-18, אירלנד היתה מרכז משמעותי לגידול וייצור פשתן, וכיום קנדה מובילה את גידולו בעולם.

יש הבדל מעניין בין פשתן המיועד למזון (להפקת שמן הפשתן לדוגמה) לבין פשתן לטקסטיל: כאשר מגדלים פשתן להפקת שמן זרעים נשתלים במרווחים גדולים יותר. לעומת זאת, עבור תעשיית הטקסטיל, הזריעה צפופה, כדי לעודד צמיחה של סיבים ארוכים, חלקים  ואחידים, שהם הבסיס לבד איכותי.
תקופת הקציר מתרחשת בסמוך לפריחה העדינה של הצמח. השדות מתכסים בפרחים קטנים בגוון לילך, אך יופיים קצר וחולף: הם נפתחים בשעות הצהריים ונובלים עד לשקיעה. כך, במשך כשבועיים מתחלפת הפריחה מדיי יום. כל יום מביא איתו פריחה חדשה, לרגעים ספורים בלבד. יש בזה משהו שמזכיר את הקצב של החיים. רגעים קטנים של יופי שחולפים מהר, אבל נשארים בזיכרון.

הקציר עצמו שונה מגידולים אחרים. צמח הפשתן אינו נחתך, אלא נמשך מהאדמה יחד עם שורשיו, כדי לנצל את הסיבים לכל אורכו. גם בשורש מצויים סיבים שיתרמו בהמשך לאיכות החוט.

לאחר הקציר, הצמחים נשארים מונחים בשדה למשך מספר שבועות לתהליך שנקרא "הרקבה" (רטינג). זהו שלב טבעי שבו הלחות, הטל והגשם מפרקים את הפקטין (החומר המחבר בין סיבי הפשתן לגבעול). במקביל, כתוצאה מהמפגש בין אדמה שמש ומים, הצמח מקבל את צבעו הטבעי.

כשהתהליך מסתיים, נאסף הפשתן ומגולגל לגלילים גדולים, הממתינים לשלב העיבוד הבא: פירוק הגבעולים וסרוק הסיבים.
הגבעולים נשברים בעדינות לאורך, והסיבים הפנימיים נסרקים שוב ושוב עד שהם הופכים לרכים, חלקים וכמעט מזכירים במראם שיער ראש.

בהמשך, הסיבים נטווים לחוטים בעוביים שונים, בהתאם לייעוד הבד. החוטים מועברים לאריגה, שם הם נשזרים זה בזה שתי וערב, לאורך ולרוחב, עד ליצירת הבד. כל נקודה חלשה מטופלת בקפידה, לעיתים גם באופן ידני, כחלק מהשאיפה לאיכות גבוהה.

לאחר האריגה הבד עובר תהליכי ריכוך וצביעה ומשם ממשיך לידי יצרני הטקסטיל, שם הוא הופך לבגדים, מצעים ופריטים שמלווים את היומיום שלנו. ואולי זה מה שהופך את הפשתן לכל כך מיוחד: הידיעה שמאחורי הבד הפשוט למגע יש תהליך ותיק, ארוך, טבעי ומדוייק שמתחיל באדמה ומסתיים ברכות שנוגעת בנו.

ובאופן אישי, זו רק ההתחלה מבחינתי. ככל שאני לומדת את זה לעומק אני מגלה עוד שכבות של מגע, של תדר, של חיבור בין חומר לגוף. על זה אכתוב בהמשך.